google-site-verification: googlecddb468d5940126b.html

בן כובאני ז״ל

בן מרגלית ורחמים. נולד ביום כ' בכסלו תשמ"ז (21.12.1986) בנתניה. הבן האמצעי, בין שרית הבכורה לעידו הצעיר.

בן כשמו כן היה – "בן של כולם", בן מסור ונאמן למשפחה ולחברים, ועמוד התווך. יושר ומצפון נקי היו נר לרגליו, ובחיוכו המקסים השרה על כל הסובבים אותו שלווה ורוגע. המורים אף הם הלכו שבי אחר תכונותיו הטובות וקסמו הרב עד כי גם כאשר נהג בשובבות או הרגיזם לא יכלו לכעוס עליו.

 עיקר אהבתו ותשומת לבו היו נתונים לסוסים. מאז היה בן שלוש-עשרה היה בן מגיע בקביעות לאורוות הסוסים שבגבעת אולגה, עבד בהתנדבות ועשה כל מלאכה נדרשת. את כל מרצו השקיע בסוסים, וכל שרצה בתמורה הוא ללטף אותם, ומאוחר יותר גם לרכוב עליהם להנאתו.

בן היה מנהיג טבעי אשר ריכז סביבו את בני גילו ואת חבריו מבית הספר ומהשכונה, ועמם בילה את רוב זמנו. "בן היה ילד מיוחד במינו. צנוע מאוד, אבל צעיר שאהב מאוד את החיים ובמיוחד אהב את החיים בצוותא"; "תמיד רצה שיהיה טוב לכולם. תמיד עם שלום בפיו וחיבוק חם, ובעיקר עם לב רחב ופתוח," מספרים החברים. בן הרבה להזמין את חבריו לביתו, שם, כחלק מההווי המקומי, האזינו החברים למוזיקה המזרחית האהובה על כולם, ועשו שמח.

עזרה לזולת והתנדבות היו דרך חייו של בן. הסיוע שהגיש לנזקקים ולחלשים – הן כספית והן פיזית – בא ממקום עמוק של יכולת נתינה אין-סופית, ומלב חם ואוהב. התמסרותו של בן למשפחתו הייתה מוחלטת. הוא הקפיד במצוות כיבוד אב ואם, דאג לרווחתם החומרית של הוריו ותמך בהם נפשית. חיי החברה הערים שניהל לא מנעו ממנו לעזור בעקביות בפרנסת המשפחה, ובכל שעה פנויה עבד בחנות "מקור הבשר" שבשכונתו. כדרכו, יצר קשרים אמיצים עם חבריו לעבודה והתחבב מאוד על מנהליו.

בן ליווה לכל אורך השנים את אמו, אשר שכלה את אחיה במלחמת לבנון הראשונה, והיה נוכח בכל טקסי האזכרה המשפחתיים. ממד חדש נוסף להזדהותו עם כאבה לאחר שהתגייס, עת השתתף בטקסים כחייל במדים. בן חש את הקשר העז לעמו ולארצו, והאמין בצדקת הדרך.

גם בעבור אחיו היה בן דמות משמעותית. את אחותו שרית העריץ, ואף שהיה צעיר ממנה חש צורך להגן עליה. כך גם נהג כלפי אחיו הצעיר עידו, השגיח עליו בבית הספר ודאג לו.

מאז ומתמיד הייתה משאת נפשו של בן להיות לוחם ב"גולני". אלא שביום הגיוס, 1.8.2005, בהגיעו לבסיס הקליטה והמיון, נאמר לבן כי הוא מיועד ל"הנדסה קרבית". בן סירב להשלים עם שיבוצו ומיאן לעלות לאוטובוס. הדבר עלה לו במעצר למשך שלושה ימים, אך בן לא נרתע. הוא נאבק עד שניצח, והגם שגיוסו נדחה בשלושה חודשים הגיע בסופו של דבר ליחידה שבה ביקש לשרת – גדוד 51 של "גולני". אמו תיארה את גאוותו הרבה כשלבש את מדי "גולני" ועליהם תג היחידה: "הוא התהלך כמו טווס גאה, כשהמדים שעליו כאילו מילאו ויישרו את כתפיו שהיו רחבות ממילא."

בן היה "מורעל" על "גולני", "נשוי לחטיבה", כפי שהתבטאו החברים. מרגע השתלבותו כקלע בפלוגה הרובאית, היה מאושר. על אף הקשיים והעומס הפיזי יצא בן לפעולות רבות ולמבצעים, עודד את החברים ודרג להרים את המורל. "הייתה לו נוכחות. לכל מקום שהלך כולם ידעו שבן הגיע. לא משנה איפה יהיה, ישמעו אותו. הוא הפגין נוכחות בכל מקום," אמר אחד מחבריו. "לא היה לו קל בצבא. התנאים בגדוד לא קלים ומורכבים מאוד. אבל שמחת החיים שלו, השטויות והצחוקים, הם אלו שהחזיקו אותו. הוא היה חבר של כולם והחבר'ה ביחד לא נתנו לו לעזוב." מפקדיו של בן העידו כי ביצע את כל משימותיו בשקט ובגבורה, לעולם לא ויתר, והפגין עקשנות והתמדה.

בחופשות המיוחדות שקיבל בן מהצבא מיהר להתייצב בחנות הבשר שבשכונת מגוריו, ועבד במרץ. סיפר אייל אנגליסר, חברו: "בן היה מגיע לחנות, פושט את המדים ומחליף לבגדים שהיו לו דרך קבע אצלנו בארונית, מניח את הנשק על הארונית ומתחיל לעבוד בעבודות פיזיות הכי קשות. הוא היה לוקח 'רגילות' מהצבא – הכול כדי לעזור בכלכלת הבית."

במלחמת לבנון השנייה – שאת דבר השתתפותו בה הסתיר מהוריו – ניצל בן ממוות מאש כוחותינו. את שמונת החודשים האחרונים של חייו עשה ברצועת עזה, אף כי מצב בריאותו היה רעוע. בן ידע שאם לא ייכנס לעזה, ייכנס מישהו מחבריו במקומו, ולכן ויתר על ה"גימלים" שקיבל והתעקש לחזור לפעילות.

היו לבן תכניות רבות לעתיד: להשלים את לימודיו, להתקדם ולרכוש מקצוע, ולבנות את חייו. "הוא רצה להיות משהו 'גדול'," אמרו החברים. אך את תכניותיו לא זכה בן להגשים.

בן נפל בקרב בדרום רצועת עזה ביום רביעי, ה' בחשוון תשס"ח (17.10.2007). באותו בוקר פעל גדוד 51 של "גולני", מלווה בכוחות שריון והנדסה, בעומק הרצועה, במרחק של כשני קילומטרים מגדר המערכת. מטרת הפעולה הייתה לעצור מבוקשים ולאתר אמצעי לחימה. בסביבות השעה תשע בבוקר הבחינו הלוחמים בדמויות נושאות מטול מסוג אר-פי-ג'י וכלי נשק נוספים בסמטה הסמוכה לבית שבו עשו את הלילה. מאחר שהזווית לא אפשרה ירי, יצאו הלוחמים מהבית לכיוון מטע הזיתים שממול, שם הסתתרו המחבלים. במהלך ההסתערות הצליחו הלוחמים לפגוע בשניים מהמחבלים, אך אש שנורתה לעברם מטווח קצר פגעה בבן בכתפו ופצעה אותו אנושות. לאחר טיפול ראשוני בשטח וניסיונות לייצב את מצבו הובהל בן במסוק לבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע, אך מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו והוא נפטר מפצעיו.

בן עשרים ואחת היה בן בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחדרה כשמאות מלווים את ארונו. הותיר הורים, אחות ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

 

כתב למשפחה אורן, מפקד הפלוגה: "… אני כמפקד פלוגה הולך בראש, ולפניי כיתת החוד של הפלוגה. לפניי הלך גבר, לוחם, קלע חוד עם גב רחב, וכשהוא הולך לפניי אני מרגיש בטוח. בן הוביל בבטחה את הפלוגה, ובן ימשיך להוביל את פלוגה רובאית 51 לנצח. בדרכו נלך, על הקושי נתגבר, ומול כל האתגרים נעמוד איתנים. בזכות בן! סמל לאדם ולוחם למופת. … אוהב אותך בן, מעריך אותך על גבורתך ועל אומץ ליבך. אל מול המחבלים הסתערת ללא פחד. נמשיך בדרך שבה הלכת."